בלעדי - במקביל לקריירה שלה כעיתונאית באירופה 1 וב-CNews, סוניה מברוק ממשיכה בהצלחה בעבודה כסופרת ומסאית. בתקופה של ניתוק עילית, ספרו החדש, צרפת מתוקה. איפה (נעלם) השכל הישר שלך? (Plon), שיראה אור ב-5 בספטמבר, עושה כבוד לגאונות העממית. מגזין לה פיגארו מגלה את העלים הטובים.
למה אנחנו מחכים כדי להתחבר מחדש לרוח הצרפתית, שכן ברור שהשכל הישר הוא חלק מהרוח הזו שמגלם בין היתר רנה דקארט? הפילוסוף והמדען האמינו שכל בני האדם, ללא יוצא מן הכלל, ניחנים בשכל הישר הזה. דקארט לא התנגד, כמו אפלטון, לאליטה שתהיה לה מונופול של ידע ואינטליגנציה לעם שייטה יותר לפעול לפי האינטואיציה שלו. לדבריו, כל אחד יכול לגשת לשכל הישר המפורסם הזה, שהוא תפס כהיגיון או כיכולת לגעת באמת. הבה נקרע את החוכמה העממית הזו מכל אלה שרצו להחרים אותה (אותנו). כמו טוקוויל, אנחנו מעדיפים אנשים פשוטים על מה שנקרא חוקרים העומדים "הרחק מהשכל הישר". הספר הזה הוא זעקה, קריאה, אפילו: צרפת המתוקה, מצא את חוכמתך.
"קרא גם - סוניה מברוק, אישה הנלחמת נגד אימת האיסלאם
שבחים לתרבות הפופולרית
לכולנו יש בראש סיפורים ושירים מסורתיים היוצרים את הדמיון שלנו, בסיס שהעיר אותנו לרגש ספרותי. בואו נפסיק להפוך את הסט הזה למיושן, נחזיר עדכני את התהלוכות וההקדשות שעברו בירושה מתקופה שבה האמונה לא הייתה טאבו. אמונה היא לא בהכרח דתית. אפשר להאמין במסורות בלי בהכרח להיות מיושב באדיקות. האמונה, למשל, שתהלוכה של כיסוי הראש הקדוש בקאהורס היא טקס שיש לשמר, אינה מרמזת על היותו קתולי בעצמו כדי לאשר זאת. אני חושב שאירועים כאלה תורמים לחיים ולחיוניות של כפרים, עיירות ולפעמים מרכזי ערים גוועים. בל נשכח גם את כל מה שמספרות המסורות הללו על ההיסטוריה של צרפת. איזו דרך טובה יותר ללמוד מאשר לחגוג טקסים כאלה?
במזרח, כמו במערב, השתרשות מחדש היא לא רק אופציה אחת בין היתר, היא הכרח אדיר.
תחת שלטונם של העקורים, כל המסורות הללו הן כל כך הרבה סימנים של השתרשות מחדש שיש לברך ולעודד אותם. תנועה זו של עמים, שיכולה להיות קשורה לאינסטינקט הישרדות, אינה ספציפית לחברות מערביות. בארץ האסלאם גם חלק מהאוכלוסייה מנסה להיאחז בהיסטוריה שלה ובכך להילחם בפונדמנטליזם הדתי. פרויקט העקירה הכפויה שנכפה על העולם העדיף מאוד את התפשטות האיסלאם. מול מודל נטול ציוני דרך וחסר משמעות, הקיצוניות באה לכבוש את המקום שנותר פנוי על ידי מודל מסורתי וחילוני שננטש או מיושן. אני זוכר כאילו זה היה אתמול את השירים המהדהדים בביתנו בלה גולט, תוניסיה. מזמורים לאהבה, שמחה וארץ. נהגתי לומר לסבתא שלי שמצאתי את המנגינות האלה נחמדות אבל נורא מיושנות. תגובתו תמיד הייתה זהה: "כשתתבגרו תבינו למה חשוב לכם להקשיב להם ולי להעביר אותם אליכם". היום, הבנתי: המסורות הללו מייצגות הרבה יותר משירי עם או מנהגים מקומיים, הן יוצרות שלמות שמאפשרת לנו להיאחז במה שעדיין הגיוני, במה שמייצר משהו נפוץ בחברה.
במזרח, כמו במערב, השתרשות מחדש היא לא רק אפשרות אחת בין היתר, היא הכרח הכרחית. בוא לא נפחד לשבח את הפופולרי: זו עדיין הדרך הטובה ביותר לשמור על הנשמה שלך.
מדיה: לראות את המציאות כפי שהיא
מינימום של ביקורת עצמית יעשה הרבה טוב למקצוע המושמץ שלנו. כי, נסחפת בקצב התופת של ערוצי החדשות המתמשכים, המום מחוסר המשמעות של אנקדוטות ברשתות החברתיות, העיתונות כיום נוקטת לפעמים בדרך ההפוכה לשכל הישר. ובכך הופך להיות השתקפות של קונפורמיזם, שלא לומר פנורגיזם מפחיד. כשאמרתי זאת, כמובן שמתי את עצמי במגרש. במהלך דיונים רבים בטלוויזיה או ברדיו, נכנעתי לעתים קרובות לתנוחות של נינוחות, לחשיבה טובה כל כך נוחה. עם זאת, מבלי לשים לב לזה יותר מדי, בחשאי, נתנו לעצמנו להיתפס לאווירה הזו, משחזרים בצורה פבלובית טיקים מסוימים של שפה וקלישאות "בובוזיות" אחרות. יותר מדי פעמים, נראה לי שאנחנו תופסים את העולם כפי שהיינו רוצים שהוא יהיה ולא כפי שהוא באמת. האם זה לא הכישלון החמור ביותר של מקצוע שחייב לשקף את המציאות?
טאבו ההגירה
בנושא המהגרים, אסור לנו להכחיש את המובן מאליו. אם מספר הולך וגדל של אירופאים חוששים מהגעתם של מהגרים, זה בעיקר בגלל דתם. בין אם הפחד הזה לגיטימי ובין אם לאו, מוטלת עלינו החובה לקחת אותו בחשבון. כדי לקבל חובת אנושיות, המעט שאתה יכול לעשות הוא קודם כל להעלות את הדיון במינימום כנות. עם זאת, רוב הפוליטיקאים וחלק מהתקשורת נמנעים בזהירות מלהזכיר את השאלות הללו בפירוט. גרוע מכך, יש הסבורים שמועיל ללמד לקח על ידי צרחות על הסטים: "אתה לא מתבייש?" כועסים על הפיקוד שנהנים להוקיע את האנוכיות של האירופים, ובמיוחד את זו של הצרפתים. אבל זו טעות כפולה! מכיוון שבנוסף להעלבת האזרחים, הם אינם מודעים באופן עמוק למעיינות ייסורים שמשתרשים ומתיישבת בחברותינו. לפחד שהמדינה תשתנה, שהתרבות שלה תדעך, שזהותו תידלל, זה לא להיות שנאת זרים אלא להיפך, הנחת יסודות לדיון חברתי אמיתי. שלא לדבר על כך שתופעה כזו היא לא זכותם היחידה של תושבי המערב. בין מדינות הדרום, תנועות הגירה מעוררות את אותם פחדים ואת אותן שאלות בסיסיות שעלינו לנסות להבין במקום להימנע באופן שיטתי מהבעיה ולהפנות את כולם לגזענות לכאורה.
שמירה על התרבות תוך אימוץ התרבות של המדינה המארחת תהפוך כל עולה חדש לאזרח מוגבר, כלומר לאזרח בעל שורשים חזקים ושורשים מוצקים במדינה המארחת.
להיפך, אני מאמין עמוקות במשמעות המילה אינטגרציה, השונה מהטמעה המניחה מחיקה מוחלטת של שורשי העבר. שמירה על התרבות תוך אימוץ התרבות של המדינה המארחת תהפוך כל עולה חדש לאזרח מוגבר, כלומר לאזרח בעל שורשים חזקים ושורשים מוצקים במדינה המארחת. מדוע מדינות המגרב יכולות לבקש זאת מאפריקאים המגיעים לארצם, ולא מערביים? למה להאשים מדינה אירופאית שתדרוש את המינימום הזה של גזענות ממלכתית או בהפגנת ניאו-קולוניאליזם?
עדות לזהות
אף אחד לא יכול להכחיש ברצינות את תרומתה של הנצרות לתרבות שלנו. למעשה, הוא מאכלס את הערים והכפרים שלנו עם כנסיות וקתדרלות, אבל גם ספרות, מוזיקה, ובאופן רחב יותר, אכסניות בכל נבכי הלא מודע שלנו. אם האש של נוטרדאם דה פריז זזה כל כך, זה דווקא בגלל שהוא נגע במשהו מסדר הבלתי ניתן לתיאור. בין אם אנחנו מאמינים ובין אם לא, כשהלהבות אכלו את הקתדרלה, הרגשנו יתומים מהיסטוריה וזהות. כאילו, פתאום, כל צריחי צרפת השתתקו לנצח. כאילו נחסם הזמן הארצי והליטורגי. כאילו כמה גרמים של נצח חלחלו לתוך מחוגי השעון, מה שגרם להם לעצור. האירוע הזה דחף אותנו למעין בחינה של מצפון, או יותר נכון של רוחניות. מה באמת אכפת לנו? מדוע, מעבר לאמונה שלנו, האש הזו פגעה במיתר אוניברסלי הנוגע גם באינטימיות? שאלות אלו חיוניות, בדיוק כמו שחשוב לדבר על זהות. אני כותב את זה ביתר קלות מכיוון שזה נכון לגבי מדינות רבות עם תרבות אסלאמית שאינן מונעות מעצמן ויכוחים כאלה. זהו המקרה של מצרים, שהטילה ספק רב על זהותה במהלך המהפכה שהדיחה את חוסני מובארק מהשלטון. על ידי הכפלת השאלות. האם מצרים ערבית? יָם תִיכוֹנִי? אסלאמי? פרעוני נצחי? חילופי הדברים, במיוחד בתקשורת, היו מלאי אירועים, מרתקים, ובעיקר היה להם הכשרון של קיומם. צעירים רבים גילו - או גילו מחדש - את גדולתה של הציוויליזציה שלהם באמצעות הקביעות של מצרים הנצחית. והפכו מודעים לערך העצום של המורשת שלהם. שאלת הזהות עוררה זעזוע עמוק, והביאה לידי ביטוי מושגים כמו זה של גאווה, כבוד או שורשים. אותה שאלת זהות חצתה את תוניסיה בתקופה זו.
גם כאן, הגישה אליו היא ללא מורכבות, גם אם, חושדים בכך, הנושא עורר מחלוקות ערות בין תומכי האיסלאם הפוליטי לבין אנשים שלדת אין להם שום קשר בתחום הפוליטי. הוויכוח אפשר לטוניסאים לזכור את השעות הגדולות של ההיסטוריה שלהם, כאשר ציוויליזציות ועמים כמו הברברים, הפיניקים או הערבים עברו דרך החוף הדרומי של הים התיכון, על אדמת תוניסיה. ההשתקפות נתנה מידה של גאווה לאזרחים שנשמרו זה מכבר תחת משטר אוטוקרטי וללא התייחסות תרבותית או היסטורית. מדוע לא יכלה או לא תהיה לצרפת הזכות לוויכוח מסוג זה?
ציווי הריבונות
האם עדיין יש לנו את הזכות לקרוא לעצמנו ריבונים בצרפת מבלי להיפגע מיד על ידי צנזורים חברתיים כמו שהם בתקשורת?
"קרא גם - ריבונות ושורשיות, שני הדברים הנשכחים הגדולים של עמנואל מקרון
רק אירופה של האומות, במובן שבו דמיין אותה דה גול, תאפשר לעמים להתחבר מחדש עם תחושת אמון. חשיבה מחודשת על האיחוד האירופי מהמדינות איננה הצעה, אלא הסיכוי היחיד של אירופה לשרוד. התיאורטיקן ז'אן בודן מה-XNUMXe המאה הבינה זאת בצורה מושלמת בטענה שאומות נמצאות בסכנה כאשר אזרחים מאבדים את התחושה של הקמת עם. הרגשה כזו דומה להיקשרות אישית - ואף יכולה ללבוש כסות של אמונה דתית, כפי שתיארה זאת מישל. אז בואו נחגוג את התחושה הזו שוב, בלי בושה או טאבו גם שם. הדרך הטובה ביותר להילחם בלאומיות - שהן נסיגה לתוך עצמך ושנאת אחרים - היא לא לדחות את רעיון הלאום, אלא להיפך, לחזק אותו. בואו נתחבר מחדש לייחודיות של שייכות. הבה נעמוד על עצמנו (בגאווה) כמדינת לאום אמיתית בעולם יותר ויותר גלובלי וליברלי. הבה נשמור על הרצון הזה, המשותף והמאושר, לחיות יחד. הבה ניקח בחשבון את האומה במובן המובן על ידי ברנאנוס, פוסטל דה קולנז' או מוריס בארס, במילים אחרות מושג שאין לו שום קשר לחזון מעורפל. "לאומיות" - אני מבין את המילה מעל הכל לא במובן המלחמתי שלה, של קיצוניות, אלא כאהבת הארץ - הוא הומניזם אם ניקח בחשבון את האומה כמרכיב יסודי של הציוויליזציה, שבעצמה תורמת לעושר תרבותי אוניברסלי. הגדרה שגורמת לי לומר שמדינות לאום מהוות מעוז חיוני להבטחת עתיד הציביליזציות שלנו. במיוחד בתקופות של גלובליזציה חסרת מעצורים.
דחוף לבנות פרויקט שכל ישר במטרה להתחבר מחדש לריבונות אמיתית מבלי לפרק את מה שמאחד אותנו באירופה. אנחנו יכולים, למעשה, להטיל ספק באירופה כפי שהיא היום מבלי לזרוק את רעיון הידידות בין עמים, מבלי להתכחש לקידמה, מבלי לשכוח עד כמה הפרויקט האירופי מביא לשלום. אפשר להיות אירופאי מבלי לדבוק באירופה ליברלית של מהות על-לאומית. הצורך להתחבר מחדש למדינות הלאום הוא גם תרופת נגד למה שמכינים בצרפת. חלוקות הארץ אינן עוד "שברים", כפי שכונו פעם, אלא חריצים, פעורים ותעלות ענק שמונעות התקרבות ומובילות, חוששני, להתנגשויות בלתי נמנעות בין חלקים שונים באוכלוסייה. אני לא משתמש במונח "מלחמת אזרחים" כאן כי אני מאמין - וחושש - מעימותים סמויים נוספים שמערערים לאט, ואבוי, בוודאי, את מה שעושה את צרפת ואת האומה שלנו. הבה נתנגד למוות האיטי הזה בפרץ ריבוניסטי.
העורך ממליץ:
- סוניה מברוק: "אם לא נצמד יותר לערכים שלנו, לא נשאר כלום"
- העלים הטובים של הרומן של סוניה מברוק על ילדי הג'יהאד הצרפתים
אלכסנדר דבקיו עיתונאי ב-Le Figaro ו-Le FigaroMagazine האחראי על Le FigaroVox.
מקור: © סוניה מברוק: "בואו נעדיף אנשים פשוטים על מה שנקרא מלומדים"
