אנרי גואינו: "בצרפת נכנסנו לספירלה שיכולה לצאת משליטה"
תחזוקה עיקרית - אין פינוק עם בריונים מקצועיים ופעילים אלימים שרוצים להפיל את הסדר החברתי, מאמין היועץ המיוחד לשעבר של ניקולא סרקוזי באליזה. קרא עודאנרי גואינו, לעומת זאת, קורא לא להאריך ולהגביר את המתח כי, הוא נזכר, אלימות היא מגיפה ומימטית שיכולה לקחת הכל. דחוף, לדבריו, לקחת בחשבון את היקף ההתנגדות לטיוטה רפורמה בפנסיה. אופוזיציה שבעיניו חורגת הרבה מעבר למפגינים ומעידה על מרד צרפת העובדת, התמודדה היום עם האינפלציה ומאז תום טרנטה גלוריוס להידרדרות מצבו. לתסכול חברתי זה מתווסף, עבור אנרי גואינו, תסכול דמוקרטי הקשור לגורמים שורשיים ומוחמר בתנאים של הבחירות לנשיאות 2022, שם הצביעו צרפתים רבים בסיבוב השני כברירת מחדל. כדי לצאת מהמשבר מלמעלה, הוא מציע לתת לאסיפה להחליט בקריאה שנייה או לתת לעם להחליט במשאל עם.
לה פיגרו. – עד לאן יכול להגיע הסכסוך החברתי סביב הרפורמה בפנסיה?
הנרי גואינו. – אף אחד לא יכול לחזות עד כמה הסכסוך הזה יגיע, וזה כשלעצמו מדאיג. יש לומר שמלכתחילה, הסכסוך הזה אינו סכסוך חברתי רגיל שבו קטגוריה של אוכלוסייה תילחם כדי להגן על האינטרסים שלה, אלא מרד שחוצה את החברה כולה. חברה שנמצאת על סף התפרקות, בקצה עצומה, שלא חדלה מאז סוף שנות השלושים המפוארות לסבול זעזועים אלימים, שאנו דורשים מהעובדים תמיד יותר קורבנות מבלי שיקרה דבר. , להיפך ואשר זה עתה סבלה מהמגיפה וכעת אינפלציה ללא שכר בעקבותיו. הרפורמה הפנסיונית הזו הייתה, בנסיבות אלה, הקרבה של יותר מדי ולחברה, במעמקיה, לפחות לשני שליש, אם לא שלושה רבעים ממנה, ואפילו יותר למען הנכסים, לא הייתה רק זעקה אחת: " מספיק!" רוב הצרפתים היו זקוקים לזעקה הזו כדי להישמע ולהבין. הייתה להם הרגשה שעונים להם "דבר תמיד", או "תצעק כמה שאתה רוצה, אתה תתעייף לפנינו". אין כמו לתת תחושה של משחק בפוליטיקה של שחיקה כדי להפוך מחאה לעימות בין העם לכוח. עלינו להיות מודעים לכך שזהו ציוד פסיכולוגי שעלול להפוך לבלתי נשלט.
לקריאה גםפנסיה, משבר שמסתיר רבים אחרים
האם אנחנו נכנסים למשבר פוליטי ואפילו למשבר דמוקרטי?
מזמן יש משבר בפוליטיקה שנותח מכל זווית, אבל בסופו של דבר נראה שאיש לא מתייחס אליו ברצינות שכן הוא מערער את הדמוקרטיה הייצוגית על ידי פסילת מי שאמורים לייצג את העם הריבוני. יש לומר שבמשך ארבעים שנה, כולם עשו את שלו עד כדי כך שרוב העולם לא מאמין שבחירות עדיין מועילות ושהעם עדיין ריבון. המשבר הפוליטי עצמו, כלומר הרגע שבו משבר הלגיטימיות של הכוחות הפוליטיים הנוכחים הופך לכזה שהוא משתק את המוסדות בכך שהוא לא מאפשר להקים ממשלה בעלת יכולת שלטון, אנחנו נכנסים אליו. יש לה סיבות שורשיות, אך הן מחמירות בשל התנאים של הבחירות לנשיאות ב-2022, שבהן צרפתים רבים הצביעו בסיבוב השני באי רצון אף יותר. מאשר בשנת 2017 מבלי שהדבר יילקח בחשבון בדרך הממשל. מאז, בין אם נרצה ובין אם לא, עלתה בצורה רודפת שאלת הלגיטימציה, שבאה לידי ביטוי מלכתחילה בתוצאות הבחירות למחוקקים. האמת היא שרוב האנשים חושבים שלנשיא אין מנדט לבצע את התוכנית שלו.
אבל פרישה בגיל 65 הייתה בתוכנית שלו והוא נבחר, האם אין עוררין על הלגיטימיות הדמוקרטית שלו?
הרעיון הזה שלנשיא תהיה לגיטימציה שאין עליה עוררין בגלל שהוא נבחר תמיד גורם לי לחשוב על ההערה של הדמות הזאת שגילם מישל בלאן בסרט הברונזה: "על אי הבנה, זה יכול לעשות את זה". וכאן זה לא. אתה זוכר את ההגדרה של רנן לאומה: "העם הוא משאל משאל יומי". ובכן, לגיטימציה, סמכות, הם מנצחים, הם ראויים בכל יום, הם משאלות יומיות, וזה מה שמקשה כל כך את אמנות השלטון, כמו זו של ציווי מחייב לחפש כל הזמן איפה גבול ההסכמה אשר יש צורך להימנע ממעבר. זו לא שאלה של חיפוש אחדות או קונצנזוס על ידי הצבת כל המדיניות למכנה המשותף הנמוך ביותר, אלא של לא ללכת רחוק מדי. זו, שוב ושוב, דברו של קאמי שכל ראש מדינה וממשלה צריכים לחזור על עצמו שוב ושוב: "האדם המורד הוא אדם שאומר לא" ומה יש ב"לא!" הזה? ב"לא!" הזה! יש "חצית גבול!" כולם מרגישים שעם רפורמת הפנסיה הזו, החניקה של הדיון הפרלמנטרי, 49.3אז ההתערבות בטלוויזיה של ראש המדינה בנושא "המשך הלאה, אין יותר מה לראות", או הצהרות הממשלה המציגות את אימוץ הטקסט כניצחון או כהצלחה, שהתקבלו כפרובוקציות, נחצה גבול. כולם מרגישים את זה, מלבד כנראה הממשלה וראש המדינה. בכך טמון הסיכון הגדול ביותר: לא להיות מודע לכך שגבול נחצה.
יש צורך דחוף להתייחס ברצינות להיקף והקשחה של ההתנגדות לפרויקט בטרם יהפוך לאופוזיציה רדיקלית לדמות הנשיא ולזה של ראש הממשלה.
אבל האם הנשיא לא היה בתפקידו בכך שהוא נזכר שהקהל לא היה לגיטימי מול נבחרי הציבור?
לומר שלקהל המפגינים אין לגיטימציה זה לומר שברגע שהבחירות מסתיימות, לעם כבר אין מה לומר בדיוק ברגע שבו רוב מוחץ של הצרפתים דורשים להישמע על ידי מי שמפעילים את השלטון במדינה. שמם. זה להסתכן בשמיעת התשובה "מי הכריע אותך למלך?" וזה עדיין זריקת שמן על האש. נראה לי שדחוף להתייחס ברצינות להיקף ולהקשחה של ההתנגדות לפרויקט בטרם יהפוך לאופוזיציה רדיקלית לדמות הנשיא ולזה של ראש הממשלה.
האם אז צריך להיכנע לאלימות של הבריונים והאולטרה-שמאלנים?
אין פינוק עם הבריונים המקצועיים, מהגושים השחורים ועד הזאדיסטים והלוחמים שרוצים להפיל את הסדר החברתי באלימות, שלא אכפת להם במיוחד מהפנסיה וממעטים לגייס אותם מהפרולטריון. אחת הסיבות לכך שאין להאריך ולהגביר את המתח החברתי היא שהוא מהווה קרקע פורייה למי שרוצה להפעיל ספירלה של אלימות. כולם צריכים לזכור שאלימות היא מגיפה, תופעה מימטית שיכולה להוביל אפילו את האנשים השלווים והסבירים ביותר לזעם קולקטיבי ויכולה להתגבר אפילו על הדם הקר של המשטרה. מי שמטרתו ליצור כאוס יודע זאת היטב. ואף מעצמה דמוקרטית לא תשכח אף פעם שעוררת אלימות כדי לרתך סביב עצמה את מפלגת הסדר הנצחית היא לשחק באש.
לקריאה גםחומצה, ברגים, מרגמות... כוחות הסדר מתמודדים עם האלימות של השמאל האולטרא
אבל איך יכול היה ראש המדינה לסגת אחרי שהיה כל כך מחויב?
החובה הראשונה של ראש המדינה זה לשמור על אחדות האומה. כל נשיאי ה-Ve רפובליקה שמצאו את עצמם מתמודדים עם מצבים שבהם נראה להם מאוים, הניחו לשים את זה לפני כל השאר גם אם זה אומר לפעמים להתנער מממשלתם. דה גול ופמפידו על דרישת קטינים ב-1963, מיטראן ב-1984 על בית הספר החופשי, שיראק ב-1995 עם רפורמת ג'ופה, שיראק שוב ב-2006 ב-CPE. הולנד בשנת 2013 על המיסוי האקולוגי נגד תנועת ה"כיפות האדומות", עמנואל מקרון, בסופו של דבר עשה את זה על מס הפחמן על בנזין בשנת 2018 מול המחאה מאפודות צהובות". אמנם, הקדנציה של חמש שנים טרפה הכל בכך שהקשה הרבה יותר על הנשיא לתלות את הממשלה וההגבלה לשתי קדנציות רצופות על ידי הסרת אילוץ הבחירה מחדש יכולה לתת לראש המדינה את התחושה שהוא יכול לעשות כל דבר בלי קשר לדעה. לאחר שהחמצתי את דלת היציאה שהצבעה של האסיפה הלאומית הייתה יכולה להוות, נותרה האפשרות לתת לאסיפה להחליט בקריאה שנייה או לפתרון הגאוליסטי של לתת לעם להחליט במשאל עם.
אבל האם זה לא יחליש את הפונקציה ואת המוסדות?
הישארות "ישר במגפיים" תחליש אותו הרבה יותר, כמו ב-1996, כאשר "הזכות במגפיים של 1995", שחוקה את סמכות הממשלה והפכה את המדינה לבלתי ניתנת לשליטה. וגם אם הממשלה תנצח בהימור ההתשה כי המפגינים והשובתים בתום משאביהם יתפטרו בעצמם, תישאר טינה, כעס מדוכא, דה-לגיטימציה של מוסדות וכוח. ומה תרוויח סמכות המדינה, לאחר שהחלישה את סמכות הפרלמנט לכופף את האיגודים, להחליש אותם אפילו יותר ממה שהם כבר? עם מי הממשלה תנהל משא ומתן בחברה שסועה והולכת יותר ויותר, אם היא תצטרך להתמודד רק עם תנועות מסוג "כובעים אדומים" או "אפודים צהובים"? את זה הבין פומפידו ב-1968 כשעשה הכל כדי לא להחליש את האיגודים.
אין בעיה מאקרו-כלכלית בפנסיה ואם יש מה לדון היום זה גובה השכר שממנו מנכים הפרשות.
מה אתה אומר למי שסבור שמדובר ברפורמה צנועה המבוססת על התבוננות דמוגרפית בשכל ישר?
אם ההשפעות צנועות למה להיות עקשן. אבל מאז ההתחלה הנטייה היא דווקא להדרמטיזציה. הממשלה פתחה באומרה שללא הרפורמה, מערכת הפנסיה שלנו תיקלע לפשיטת רגל וכעת יש להציל את צרפת מפשיטת רגל ומהסנקציה של השווקים. אבל מה שהכי מפחיד את השווקים הוא הכאוס הפוליטי.
איפה האמת?
הדיון הקטן בפרלמנט שהתקיים הראה שאיש לא הצליח לומר מהיכן הגיעו הנתונים ששימשו כהצדקה לפרויקט הזה. התברר שאפילו שרים לא ידעו זאת כששר העבודה לא מצא עוד להשיב לחבר פרלמנט: "אני לא צריך לדווח לך על הנתונים שלי". למרבה הצער זה קורה לעתים קרובות, אבל זה אולי מעולם לא היה כל כך מושך את העין, והרתיעה סביב קצבת המינימום של 1200 אירו נתנה לצרפתים את התחושה שאומרים להם שטויות. האמת היא שהנתונים הרציניים משהו היחידים שיש לנו הם אלה של דו"ח המועצה להכוונה לגמלאות שנוצר בשנת 2000 על מנת לקבוע אבחנה משותפת. מעבודתו לא עולה בשום מקום כי קיים חשש לפשיטת רגל באופק. המסר המרכזי הוא שעם כוח קנייה קבוע של הפנסיה, ובהתחשב ברפורמות שכבר בוצעו לפני 2023, חלקה של ההוצאה לפנסיה בהכנסה הלאומית נועד במקרה הרע להתייצב ובמקרה הטוב להצטמצם בעשורים הבאים. המסקנה שיש להסיק מכך היא שאין בעיה מאקרו-כלכלית בפנסיה ושאם יש מה לדון היום זה גובה השכר שממנו מנכים הפרשות ובעתיד בסיס נטילת המימון לקחת בחשבון במיוחד את השינויים בעבודה. תחזית זו אולי תסתתר על ידי העובדות, אבל, לעת עתה, היא בסיס העבודה היחיד הקיים.
לקריאה גםפנסיה: הרפובליקנים מברכים על ההחלטה של 49.3 כ"כישלון"
האם רפורמת הפנסיה עם ירידת הגיל ב-DNA של הימין שתמך בה מאז ומתמיד, לא צריכה לתמוך ברפורמה הזו?
ב-DNA של המשפחה הפוליטית שלי, אם נצמד לנוסחה הזו, אין גיל פרישה או שיעור מע"מ, אלא דברים כמו עצמאות לאומית, ריבונות העם, התבוללות, הרצון לשדר תרבות צרפתית, ה-Ve רפובליקה, המורשת של מועצת ההתנגדות הלאומית, "מינכן החברתית" של סגוין על אבטלה המונית. המשפחה שלי היא של מלרו שהצהיר "אנחנו לא צדיקים כי יישמנו את התוכנית החברתית השאפתנית ביותר מאז החזית העממית". עדיין נצטרך לשאול את עצמנו בסופו של דבר את השאלה מהי משפחה פוליטית בסופו של דבר.
ניקולא סרקוזי, שאתה היית היועץ שלו, דחק את הגיל החוקי. האם שינית את דעתך?
תמיד התנגדתי לצעדי גיל ובעד ביטול גיל הפרישה החוקי, שהוא מקור להרבה עוולות, שמבלבל הכל, להיצמד לתקופת התרומה. באשר לניקולה סרקוזי, היה לו הכשרון שהתנגד ללחץ העז של כל מי בממשלתו, ברובו, שרצו לעלות לגיל 65, ושנשאר על הגבול שמעבר לו חש בהסכמה זו. לא יהיה מובטח יותר.
לא להצביע לגינוי פירושו לתת אמון בממשלה
כתומך בפרלמנטריזם רציונלי, אתה לא חושב שהשימוש ב-49.3 היה לגיטימי?
השימוש בו היה חוקתי אך לא הולם לחלוטין במקרה הנוכחי. הוא הביא מכה קשה לפרלמנטריזם הרציונלי של הרפובליקה החמישית. בוא נקווה שזה לא יהרוג אותו.
האם עלינו לשנות את הרפובליקה?
אני בעד, ככל האפשר, לחזור לגרסת 1962, שלאור ההיסטוריה החוקתית שלנו, הייתה החוקה הטובה ביותר שצרפת נתנה לעצמה. מאז נגרם לו נזק רב. אבל לזרוק אותו יהיה לחזור לטעויות העבר שנראה ששכחנו. אנחנו חייבים להפסיק לחשוב שבכל פעם שאנחנו שוברים משהו אנחנו בהכרח מתקדמים.
האם עלינו להצביע בצנזורה?
לא להצביע בעד צנזורה זה להעניק אמון בממשלה. אבל במקרה הזה, אנחנו כבר לא באופוזיציה. זה היגיון פרלמנטרי.
