ישראל: כוחם של השופטים – במבט-מהזווית

ויכוח גדול נסוב סביב הקמת ממשלת נתניהו וכוונתו להעביר תיקון להחזרת למנהיגים הנבחרים את החסינות הפרלמנטרית המינימלית לנהל את המדינה על פי רצון העם, שנשללה מנבחרי הציבור בשנת 92. עם זאת, מאז 77. היינו עדים לאקטיביזם שיפוטי שמוציא מהשלטון את מי שמפריע לשופטים או שגורם להם ללכת בצעד. אולם האחד אינו מונע את השני, ונראה כיצד מרבין ועד שרון מנהיגים נפסלים לפני הכניסה לשורות. האם נתניהו יעמוד מול מפולת התיקים שהוגשה נגדו בכוונה?

היענות משתנה של מערכת המשפט

ב-3 ביוני 74 החליף רבין את גולדה מאיר כראש הממשלה בכנסת השמינית. הוא הופך לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל ומקים את הממשלה השבע עשרה. לאחר מכן, בעקבות הצעת גינוי שהוגשה בדצמבר. 14, וההימנעות שבחרו שרי המפד"ל, החליט רבין לראותם כמתפטרים. כתוצאה מכך, ב-76 הציג את התפטרותו בפני הנשיא. אבל הוא שומר על תפקידו באופן יתרון, מכיוון שהוא מנהל ממשלת מעבר, עד ה-20 במאי 17, מה שמציב אותו מוגן פרלמנטרית מהצבעה חדשה של אי הסכמה. ואז רבין מביס את פרס בפעם השנייה כראש מפלגת העבודה ומוצא את עצמו בעמדה טובה להאריך את כהונתו בעקבות הבחירות הקרובות לכנסת התשיעית.

אבל מערכת "הארץ" המפורסם לא שומעת זאת כך. במהדורת 15 חושף העיתונאי דן מרגלית, שעדיין אינו הדינוזאור המוכר הזה במקצוע, את פרשת החשבונות בדולרים. לבני הזוג רבין (יצחק ולאה) יש חשבון בארה"ב עם זיכוי של $77. חוק הפיקוח על מטבע חוץ אוסר זאת. שר האוצר יהושע רבינוביץ סבור שרבין צריך לשלם קנס, שיחסוך ממנו כתב אישום.

אך היועץ המשפטי לממשלה סבור כי התיק נמצא בסמכותה של הפרקליטות. בואו נזכור את שמו: אהרון ברק. כאשר נודע לאחרון כי רבין מתכוון לוותר על תפקידו כראש ממשלה, הוא מצמצם את הפרשה ומסתפק בהפללת אשתו (מה שחוסך אוטומטית את זכאותה של הקודמת) לא מבלי להטיל על הבעל קנס. רבין הודיע ​​בפומבי על התפטרותו בטלוויזיה ב-7 באפריל 77. מי החליף אותו? קל: פרס. בספרו האוטוביוגרפי, "Carnet de service" שיצא לאור בשנת 79, העניק לו רבין את הכינוי שלא יניח לו ללכת: "החתרני הבלתי נלאה".

[אגב, רבין היה נותן לו כינוי נוסף, "הנחש", במהלך החודשיים האחרונים לחייו, תקופה שתוארה כ"ירח דבש" בין שני הפוליטיקאים. הוא יענה לשאלתו של העיתונאי מאיר פלבסקי: "מה שלום הנחש": "הוא תמיד נושך".]

לא מיותר לציין שעסקי הדולרים לא נעצרו באדם הפשוט של רבין. אישיות נוספת בזירה הפוליטית, ולא פחות מכך, פתחה גם היא חשבון דולר בחו"ל. אבא אבן מחזיק בסכום של 300,000 דולר לטובתו. רבין רואה נכון את הסיכון האפס שנשקף לאבן: "יעזבו אותו בשקט, הוא אחד מהם". עוד נפרט שרבין, בדיכוטומיה בין יונים לנצים, לפני שנותרו רק אמיתיות, נחשב באותה תקופה לאגף הקשה של המערך (מפלגת העבודה).

 זאת אומרת אם הוא לא היה במסמכים הקטנים של היועץ המשפטי שלו.

אנחנו מוצאים את רבין שר הביטחון בממשלת הקואליציה בראשות שמיר. מול התחדשות האלימות הערבית נגד ישראל, הוא היה זה שיגיד למתפרעים המזיקים ביותר, בשנת 87, כי יש צורך "לשבור להם את הידיים והרגליים". בנוגע לגירוש ללבנון של 400 מחבלים ב-92, הוא הגיב לערעור שהגיש "האיחוד לזכויות האזרח", ותיאר אותו כ"איחוד לזכויות חמאס". הוא יחנה על חוסר הרצון שלו, ולעולם לא יאהב את מחבלי אש"ף. "ניקח כדור נגד הקאות", ענה ב-93 כשנשאל על נטייתו ללחוץ את ידו של ערפאת. השידורים החוזרים הידועים לשמצה מראים שרבין לא עשה זאת בקלילות, בניגוד ליריבו הכמעט נלהב. אחר כך הוא יאמר, ב-94, על הגבלת זכויות האוטונומיה הערבית בארץ ישראל: "אם נעניק לערפאת מדינה משלו, הוא ייקח את שלנו במהירות על פניו".

נראה שרבין נשען על היריבות בין פלגי הטרור של אש"ף וחמאס, כשהכריז במרץ 94 שמשטרת הארגון הראשון הזה: "תטפל במחבלים של חמאס בלי בית משפט עליון ובלי בצלם". כאשר מובארק, המצרי, השיג תוצאות טובות נגד הטרור, שהתגאה בכך שהוא הרס את בתיהם עד היסוד, מה שמרמז כנראה שהוא עושה את זה בשכונות שלמות, רבין השיב כי הוא לא צריך להתמודד עם אף אחת מהן". בסטסלם ולא [עם] בית המשפט העליון".

האם הוא צלל לתוך ההרפתקה הפוליטית המדהימה הזו של הסכמי הביניים או אוסלו מתוך התפטרות, ברמז חזק למוסד שאוחז באמת במושכות המדינה, מוסד המעכב את חופש התנועה והפעולה של הנבחרים נגד אויבי המדינה כפי שהוא חווה באופן אישי בשנת 77[1]?

אהרון ברק

כך או כך, בין אם רבין חש נאלץ להכניס את אש"ף, פתח ומוצרים מסוכנים אחרים לישראל ובין אם לאו, הבוחרים הישראלים נרפאו במידה רבה מחלומם: "זה עם אויביו בואו נעשה שלום". מה שעשוי להיראות מוזר הוא שלמרות העיקרון שאותן שגיאות מובילות לאותן תוצאות, הבוחר הממוצע לא לקח בחשבון את התקדים של צ'מברליין והסכמי מינכן, בסוף 38 בספטמבר. C אולם זה אכן היה הסכם "עם אויביו", עם כל הוויתורים הכואבים "מאוד" הדרושים, שחתם עם גרמניה, וכפי שגורלה של צ'כוסלובקיה נמכר אז, הסכמי הביניים במזרח התיכון סיפקו לפחות חלק חשש לתושבי יהודה ושומרון היהודים. אלא אם כן הבוחר הממוצע לא ידע על הסכמי מינכן!?!

בכל מקרה, המציאות המבעית של הכאוס הנובע מהחלום המתוק של שלום, תהפוך את המשך הטלת השאננות הפוליטית הזו כלפי ארגוני הטרור פחות ברורה בקלפי. תחושת העקשנות כלפי התושבים היהודים של האזורים ששוחררו בעקבות מלחמת ששת הימים כבר לא יכלה להשתחרר כל כך בקלות לעניין הנסיגה הטריטוריאלית מרצון. המנהיגים שהשתלשלו שלום מוזר לעם בשנת 92 לא יוכלו עוד לסמוך על דרכי הדמוקרטיה לשמור על כוחם.

ואכן, האקטיביזם התקשורתי לא הצליח לבחור את פרס בבחירות לכנסת הארבע עשרה ב-29 במאי 96. קבוצות דתיות להתארגן לקולקטיבים כדי לנהל משא ומתן ולהפציר בהתפנקותו בתמורה לתמיכתם - מה שעורר אז את תגובתו האמיצה של הרב הראשי מזוז. , איש מקורב לרב עובדיה יוסף, שהכריז אז שזה איסור תורה מאשר להצביע לפרס - אך ללא הצלחה.

אהרון ברק מצדו לא ישב בחיבוק ידיים. כאילו צפה לקץ האמינות של הפנטזיה על חילופי דברים בין שלום לאדמה. בשנת 95 הוא קיבל את תפקיד נשיא בית המשפט העליון, בו כיהן עד 2006. מינויים של שופטים בראשותו עוררו מחאות רבות, קריטריוני הבחירה נשלטים, לדעת משקיפים רבים, בשיטת "חבר אחד מביא אַחֵר".

התפטרות שרים נוספת עומדת לזכות הצוות שלו. שופט בית המשפט העליון מ-78, ברק לוקח חלק בוועדת החקירה הממלכתית[2] שמסקנותיו פורסמו בפברואר 83 על אירועי סברה וחתילה, בעקבות תביעות הדמים של הכוחות הלבנוניים נגד היישובים האמורים. קובעי דעה בחו"ל אומנם עושים קיצור דרך בין פרשה זו לבין שרון, המואשם בכך שלא מנע ומנע את הטבח הזה, אך לא לחץ בינלאומי הוא שגרם לו להתפטר. אלא מסקנות הוועדה האמורה. שרון כיהן אז בתפקיד שר הביטחון. יש שיגידו שההדחה הזו תביא אותו לשובו לשלטון כראש ממשלה (אורי דן, אחד מקרוביו, הצהיר אז, כעשרים שנה קודם לכן: "מי שלא רוצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה". ”) אבל לא משנה, הוא יצפה בפנייה, ויפנה, כמו רבין, לשמאל הקיצוני.

מבחינת ברק הכל בר צדק - 17: נקודת המפנה

ברק רואה בכנסת כפופה לו. המחוקק אחראי לרשות השופטת. הרשות השופטת אינה אחראית לחפש צדק בשם המדינה אלא נגד המדינה[3]. רק, כוחו אינו רחב מספיק כדי לאפשר לו ליישם את העיקרון שלו. בשנת 92 החל לפעול בצורה אינטנסיבית יותר להרחבת סמכויות השופטים. הוא מבין שעליו להעביר שני חוקים יסודיים: כבוד האזרח והזכות החופשית לעסקים.

מקלינגהופר ועד רובינשטיין, המהפכה החוקתית שנחרטה שלושים שנה קודם לכן היא חיונית

לא ראוי לראות בשורות אלו פרשנות או שיפוט ערכי נגד אהרון ברק, כי מדובר במאבק שהוא טוען באופן אישי: "המהפכה החוקתית" (המהפכה החוקתית). אבל זה היה בשנת 95, מאז שהפך לנשיא בית המשפט העליון, שהוא יכול היה להתחיל לעבוד באופן קונקרטי ולתת דרור לאקטיביזם השיפוטי שלו. כבר לא מדובר בהסתפקות במתן משמעות לחוק, אלא בהגדרתו, בעיצובו בדמותו של תפיסותיו, גם אם פירוש הדבר הוא פסילת חוקים שלדבריו אינם עולים בקנה אחד עם היסוד. חוקים. היא מתחרה בכנסת.

כדי להגשים שאיפה זו, משיג ממנה ברק את ההצבעה של שני חוקי יסוד חדשים. התמרון עשוי להיראות טריוויאלי ממבט ראשון. החוק הראשון נושא אפוא את הכותרת: "כבוד האדם וחירותו", השני: "חופש העסקים".

ניסיון 92 אינו רעיון חדש. כבר, בינואר 64, שקל חבר הכנסת יצחק הנס קלינגהופר, מגוש החירות של הליברלים (ח"ל = גוש חרות ליברלים), אך מעל הכל פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית, להציע חוקים יסודיים אלה. , שלא היו לרוחה של הרשות המחוקקת, למרות שיוזם היה מרגיע בנאומו:

"אני גם לא חושב שיכול להיות חוק כלשהו שעומד מעל 'המחוקק הרגיל'. אין שני מחוקקים. יש לנו רק פרלמנט אחד, ולדעתי אי אפשר, באמצעות מעשה של הכנסת, להגביל את זכותו לחוקק, ואם הייתה פסקה בעניין זה, הכנסת הייתה רשאית, אני. לחשוב, להחליט על בסיס רוב רגיל לבטל פסקה זו שתגביל את זכותה".

כמעט שלושים שנה אחרי שהרעיון צץ מחדש, עם ההבדל שהפעם זה נכון. המהפכה מסמנת את שטחה.

בתקופת המנדט של הכנסת העשירית, חבר הפרלמנט אמנון רובינשטיין לוקח את הצעת החוק של קלינגהופר, בלי ללבוש כפפות: "הצעת החוק הזו גם נועדה להגביל את הפרלמנט. היא גם באה להגן על האזרח מפני חקיקה הפוגעת בזכויות היסוד שלו, וזה הרעיון מאחורי המונח חוקה. עצם המשמעות של המונח חוקה פירושה הגבלת וחסימת הריבונות הכל-יכולה של הכנסת כמוסד מחוקק".

הצעתו נדחית, אך הוא אינו מיואש. הוא פנה לשר דן מרידור, שטיפל בבקשתו במסגרת הוועדה המחוקקת של הכנסת השתים עשרה (88-92). שני חוקי היסוד נדונים בהנחייתו של נשיא הוועדה, אוריאל ליין, אשר בסופו של דבר מעביר את התיקון היסודי הזה ב-17 במרץ 92 בקריאה שנייה ושלישית, ב-32 קולות בעד ו-21 קולות נגד.

יהיה לו ביטוי אנטי זה, המבטא את ההיפך ממה שהוא מרמז: "איננו מוותרים על החזקה [של הסמכות המחוקקת] לטובת בג"ץ. אין מדובר בהקמת בית דין המסוגל לפסול חוקים.

אולם גישה זו היא שתאפשר לבית המשפט לראות בחוקי הכנסת בלתי סבירים. כבר בשנת 90 אישר אהרון ברק, אז שופט פשוט בבג"ץ, אולם במיעוט בפרשת 142/89 בה דן בית המשפט העליון, כי דבר לא ימנע מבית המשפט לפקפק בחוקי הכנסת, אפילו מבלי שהדבר נקבע במפורש בחוק :

"באופן עקרוני, בחברה דמוקרטית, בית המשפט יכול להכריע בטלותו של חוק, אם הוא עומד בסתירה מהותית לעקרונות היסוד של השיטה".

אבל מ-92, אז די, לפי גישת ברק ובית ספרו, שחוק שהצביעו בכנסת נחשב כמנוגד לאחד משני חוקי היסוד הללו כך שההצבעה מאבדת כל רלוונטיות. מהפכה זו מאפשרת להכפיל את הכנסת, את הכוח המחוקק, כמו גם את הממשלה, את הכוח המבצע. אולם פעילותו של ברק לא הייתה פה אחד בין השופטים: משה לנדאו, נשיא בג"ץ, מנחם אלון, סגן הנשיא, ופרופסור רות גביזון ערערו על שיטה זו.

אהרון ברק או החוקה

התעצמות כוחם של השופטים התממשה בעת מתן "גזירת תיק בנק המזרחי". בעוד שזו שאלה בתחילתה של מחלוקת בין הבנק הזה לבין הסתדרות החקלאים, השופטים מנצלים את ההזדמנות לפתח את המשמעות החדשה של כוחם. אנחנו עדיין ב-92, לאחר הכנסת שני חוקי היסוד הנ"ל.

בשולי השיפוט[4], הגדירו השופטים, ב-7 קולות נגד שניים, את המשמעות הכללית של חוקי היסוד בשתי נקודות:

1. חוקה: נקבע שלמדינת ישראל יש חוקה: אלו הם חוקי היסוד. הם עדיפים ועולים על חוקי הכנסת הנוכחיים.
2. אתגר משפטי: בית המשפט נשא לעצמו את הזכות לערער על חוקי הכנסת ולהכריזם כפסולים אם הם מתנגשים עם חוק יסוד..[5]

מינוי שופטים

בנוסף, שופטים חדשים מתמנים על ידי ועדה הנחשבת על ידי משקיפים רבים כמעוז השמאל. הרכב ועדה זו (שר המשפטים, העומד בראש הוועדה, שר שני ממונה על ידי הממשלה, שני חברי פרלמנט, האחד מהקואליציה והשני מהאופוזיציה, שני חברי הלשכה שמונו בהצבעה חשאית, נשיא המדינה בית המשפט העליון כמו גם שני שופטים נוספים של מוסד זה), פירושו באופן קונקרטי ששישה עד שמונה מנציגיו מחויבים לעניינו של נשיא בית המשפט. נראה זאת במהלך מינויה של עדנה ארבל השנויה במחלוקת, שאושר ב-7 קולות נגד 2 (שר המשפטים והפרלמנטר בנימין אלון).

לגבי נטילת תפקידו של נשיא בית המשפט, החבר המבוגר ביותר הוא זה שממלא את מקומו של הקודם בעת פרישתו.[6] יורש העצר אינו בנו של הקודם אלא תלמידו. זו ללא ספק הסיבה לכך שלא הרגשנו שינוי גדול כאשר ברק פרש מהזירה המשפטית-שיפוטית לטובת דורית בייניך, אז של גרוניס, נאור, חיות.

מהפכה נגדית מסוכנת, או ניסיונות מסוכנים להפיכת נגד

בשנת 96 החל נתניהו את דרכו כראש ממשלה. זה לא מוצא חן בעיני אהרון ברק שזה עתה, כאמור, התגייס לתפקיד נשיא בית המשפט העליון. היועץ המשפטי, מיכאל בן-יאיר, רחוק מלהיות זכה למען הממשלה ומפריע לניהולה התקין של האחרון. שר המשפטים רשאי להיפטר ממנו. יעקב נאמן לפיכך מתחייב לפטרו. אבל המצב הפוך והיועץ הוא זה שמשתלט: הוא רוקח מטען שמאלץ אותו להתפטר. עד שחרור השר, המצב בלתי הפיך. הוא לא יחזור לתפקידו. וצחי הנגבי (בנו של גואולה כהן המפורסמת) שמשתלט, לא יעז להתנגד לשופט.

באופן דומה, ראובן ריבלין (נשיא ישראל הנוכחי), נפסל כאשר עליו לתפוס את מקומו של שר המשפטים בממשלת שרון הראשונה. מאיר שיטרית יחליף אותו, אבל הוא לא יכה גלים.

ב-2006 כיהנה ממשלת אולמרט כשר המשפטים חיים רמון. הוא להוט להתמודד עם המהפכה החוקתית שהשתלטה יותר מעשר שנים קודם לכן. הצעד הראשון שלו הוא לדרוש ניסוח נכון של פרוטוקול הוועדה למינוי שופטים. הוא גם סבור כי הוא זכאי לחלוטין למנות את הנשיא הבא של בית המשפט העליון. מי שהבין את העיקרון כבר מתחיל להרגיש תחושה מוזרה ולפחד לאדם שלו. התחושה אושרה מיד. קצין צה"ל מתלונן כי נישקה אותה השר בניגוד לרצונה. זו הפרשה התקשורתית המטלטלת של "הנשיקה הצרפתית". האזנות סתר חושפות שיחה בין האלוף שמני למפקדה של המתלוננת, במהלכה מספר האחרון כי קצינת האגף מירי גולן, ששכנעה את הקצין להגיש תלונה, אמרה לו: "והאיש הזה ימנה את נשיא בג"ץ? רמון יטען בבית המשפט שמדובר במערך. בית המשפט יענה לו כי הטיעון ראוי ליחסו של שדר.

שרי המשפטים אינם היחידים שהורחקו מהשלטון. בית המשפט מנקה את שורותיו. בשנת 96, דרור חוטר-יחי הוא נשיא הלשכה (מוסד עצמאי מבית המשפט, אך מיושר עם עמדותיו של האחרון). הוא גם חבר בוועדה למינוי שופטים. בנובמבר הוא התראיין לעיתון האורתודוקסי "יתד נאמן". הוא מבקר את האקטיביזם השיפוטי ואת עמדתו של ברק לפיה ניתן לשפוט הכל. לא עובר זמן רב עד שייפתח תיק הונאת מס נגד עורך הדין שלנו. נגזרו עליו שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 50 ש"ח. הוא יערער וינוקה מכל חשד. כמובן שהוא לא יחזור לנציבות.

נאמן et חוטר-יחי גינה את המיליטנטיות של השופטים ואת תחושת האומניפוטיות שלהם בענייני המדינה, ובמיוחד הטיל ספק בשיטה: "חבר מביא אחר". אהרון ברק נפטר באותה שנה (96) משני חברים מתנגדים נגדו.

שר משפטים אחר הקשה על בית המשפט. דניאל פרידמן ממלא תפקיד זה תחת ראש הממשלה אולמרט. האם דניאל פרידמן הוא בלתי מושחת? האם אין דרך להאשים אותו בפשע כלשהו, ​​גם אם הוא יפונה אחר כך? פרידמן, שבספרו "הארנק והחרב" (הארנק והחרב) יבסס את ההסתכלות על אי הסכמה חריפה של חברי פרלמנט מול אחיזת החנק של בית המשפט בכנסת, ששומר על שתיקה כי הם חוששים לתביעה. , יוסר מתפקידו בדרך עקיפה! היועץ המשפטי הממשלתי משה לדור שומר את התיק נגד אולמרט פתוח בתיק בנק לאומי, למרות שהמשטרה המליצה לבטלו, 07 בנובמבר. לדור יסגור אותו למחרת התפטרותו של אולמרט.

מאבק זרועות אהרון ברק / אריאל שרון

ראינו לעיל שברק סילק את שרון מהחיים הפוליטיים, על סמך נסיבות מבצע שלום בגליל. זה היה רק ​​דחייה. בפברואר 2003 הצביע עבורו העם הישראלי עם כמעט 70% מהקולות, ולפתע נשבה רוח הצלה על המדינה. אסון ההסכמים שנחתמו עם פלגי הטרור הערבים והכנסתם ללב הארץ יהיה בקרוב, כך נראה, רק זיכרון רע. לא עוד ויתורים לאויב, לא עוד השפלה...

ההתחלה שלו גרנדיוזית. בשנת 2002, עם מבצע חומה, מחק שרון דה פקטו את גבולות אזור A, שנקבעו בהסכמים, שהכילו את כל מעוזי המחבלים והבטיחו להם שקט בהכנת הפצצות וביסוס כל לוגיסטי החל מתכנון ועד נפץ קנאי על ידי ההבטחה בהשראת הכת המוסלמית לגן עדן מפורסם.

אחד הלחצים המרובים של אובמה על נתניהו לאחר מכן יהיה לנסות לכפות עליו לוותר על פעולות שטח, שנתניהו התנגד להן בטענה שביטחון אזרחיו תלוי בכך. אף ממשלה בעשר שנים לא שמה קץ למצב הכאוס הזה לפני שרון. אני זוכרת תקופת מילואים, כשאהוד ברק היה ראש ממשלה. החמצנו שוב ושוב את לכידת המחבלים. הרשו לנו לרדוף אחריהם רק עד קצה שטח A.

אבל הפרקליטות ובית המשפט אינם בטלים. הפרי עסיסי, בקרוב כל מה שנותר לעשות הוא לקטוף אותו. המקרה הגדול ביותר הוא זה של האי היווני, שהודלף לעיתונות במרץ 2001 (הגילויים שדלפו לכאורה אינם חוקיים בעליל). שרון חשוד כי קיבל שוחד מאיש העסקים דוד אפל, במסווה של משכורות גבוהות מאוד ששולמו לבנו גלעד. היועץ המשפטי של הממשלה יפטור אותו ביוני 2004, אבל זה יהיה מאוחר מדי. התיקים הולכים ונערמים. לפי הדיווחים, שרון השיג מימון לקמפיין הפנימי שלו בליכוד בצורה מפוקפקת: איש העסקים האוסטרי מרטין שלאף דיווח כי סיקר אותו כלכלית, בעוד הפוליטיקאי הציג את הכסף כהלוואה מתקדמת של סיריל קרן, לשעבר חברו לנשק של שרון.

עומרי שרון, גם הוא בנו של הנוגע בדבר, מואשם כי הקים חברה פיקטיבית להלבנת כספים אשר שימשו שלא כדין לכיסוי הוצאות קמפיין בליכוד, ובמתן עדות שקר תוך הפרת חוק מימון פוליטי. מסיבות. כאשר עומרי נידון (להסתיים ב-15), בעקבות הסדר טיעון, לשבעה חודשי מאסר, ציבור מותנה מתנער משרון האב וטוען כי היה מקריב את בנו כדי להימלט מחקירה ואפשרות פסילה מן הרשות. כיוון של ענייני הציבור.

שרון נכנע

שרון משנה מסלול. בכנס הרצליה ב-2003, הוא הודיע ​​על כוונתו ליזום "התנתקות". גירושה והשמדתה של היהדות מעזה והשדה החופשי בעקבות כך שנותר לארגוני הטרור, יצאו נגד האידיאולוגיה שלשמה נלחם לאורך הקריירה הפוליטית שלו. אולם, זמן קצר לפני המטמורפוזה הזו, הוא עדיין חזר לא פעם: "המקרה של נצרים זהה לזה של תל אביב"; כלומר, היישוב נצרים ברצועת עזה, שמתנגדיו ראו בו מטלטלין, בשל הקושי להגן עליו מאחר שהיה מבודד יחסית, היה זכאי לתמורה כמו המטרופולין מתל אביב. במקום הגנה זו, באמצעות ההפצצות בסופו של דבר שני היישובים הללו דומים זה לזה.

אבל הליכוד לא היה מוכן לסבול את הבגידה הזו ביסודותיו ובאידיאלים שלו. שרון מתנגד למשאל עם, אך עליו לקבל את אישור חברי המפלגה. דעת הקהל מתגייסת ליצור קשר עם החברים הללו, לתמוך בהם ולמנוע את רתיעה. "מכתבים לחברי הליכוד" נכתבים ונשלחים דרך האינטרנט או מופצים מדלת לדלת. ב-2 במאי 2004 תשובת הליכוד הייתה ברורה ומוחלטת: לא.

שרון מכפיל את התמרונים, מפטר את מתנגדיו, משלב את פרס בממשלתו ומשיג את מטרותיו על ידי אישור הכניעה מרצון על ידי האחרון ולאחר מכן על ידי הכנסת. בית המשפט העליון לא מוצא על מה להתלונן ומאשר את כל השטויות. כל הסתירות הללו לא מנעו ממנו ללכת רחוק עד למימוש האסון הלאומי הבלתי נתפס. החיפזון, המירוץ נגד השעון, אפשרו לו להשיג זאת. רק כשהיה צריך לעצור אי אפשר היה עוד להישאר הגון והגיוני בראש הליכוד, ושרון הקים מפלגה נוספת מאחדת כמו ארעית: קדימה.

משחק בית המשפט העליון: "עומק הנסיגה יהיה שווה לעומק החקירה"

האג'נדה השמאלנית הקיצונית של בית המשפט העליון היא ההסבר הסביר היחיד לשתיקתם של השופטים. הגירוש נעשה חוקי בלשכת הכנסת. מהתפטרותו של רבין ועד להסכמי הביניים שלו עם פלגי טרור, ומהקרביות יוצאת הדופן של שרון מול אויבי ישראל ועד לפגיעה במוחו, מנהיגים פוליטיים מאולף ומאולף בכוח משפטי. הם מתיידדים עם השופטים.

יוסי שריד הציע לזווי הנדל, חבר כנסת שהתגורר ברצועת עזה, בנוגע להיפוך שרון, את הנוסחה הבאה: "עומק הנסיגה יהיה שווה לעומק החקירה".

כי איך ייתכן שבית המשפט העליון, כל כך להוט לצדק, לא התנגד לשרון: "נבחרת בטענה לאמנת ארץ ישראל השלמה? עכשיו אתה מחפש לעשות את ההיפך?! אז תתפטר והתמודד כמועמד על בסיס הרחקה; מה דעתך על דעת הבוחר'?

ד"ר יצחק ציטרין, פרופסור להיסטוריה במרכז האוניברסיטאי בגליל המערבי, חיפה, ויו"ר הקתדרה להיסטוריה באוניברסיטה הדתית חנן בחיפה, הוציא לאור.[7] בשנת 2015 ספר, "תוכנית ההתנתקות החד צדדית", על השפעות הגירוש על מתבגרים וילדים.

"הממשלה לא הצליחה לבנות אותם מחדש. הטראומה הביאה למשבר בתא המשפחתי, הסמכות ההורית נהרסה כמעט כליל, צעירים רואים בחוסר אמון בעולם המבוגרים, הם נחלשים ואינם סומכים יותר על מוסדות המדינה. ציטרין מסביר שהצעירים שנולדו בעזה הרגישו חלק בלתי נפרד מהמקום, ושהעקירה הייתה קשה וטראומטית פי כמה.

לאן נעלם העיקרון היקר כל כך לבית המשפט העליון, המחייב שחוקי היסוד של כבוד האזרחים יוכלו לפסול חוקים שהתקבלו בכנסת? לשים אוכלוסיה שלמה על הקש, להרוס את בתיהם, את בתי המסתור ואת בתי הספר שלהם, את חוותיהם, לגרש אותם ללא מים או מזון, לפחות בהתחלה, מבלי שהוכנה והוכנה כל מסגרת חלופית, אין זה סותר. העיקרון שלשמו נלחמו השופטים?

הסיבה לכך היא שהביקורת על החוקים שהצביעו על ידי המחוקק היא פריבילגיה השייכת אך ורק לשופטים, וכי זכויות האזרח, כמו גם זכותו לעסקים, כגון גידול מנגו או עגבניות שרי, אינן מוחלטות: הם כפופים לרצון הטוב של הקסטה הזו. יכול להיות שהכבוד שלך, העבודה שלך, לא שווה את השופטים שמתגייסים למענך.

נתניהו

כשהאישומים נגד פוליטיקאי ירבו, המותנים יגידו: "אוי, כמה מושחת האיש הזה!" אבל משקיפים שלא איבדו אף אחד מהחוכמה שלהם או מהרוח הביקורתית שלהם יגידו: "האיש הזה הרחיק מנהיגות שאינה אוהבת שהערוגות שלה חודרות אליהן."

ובכל זאת, בזה אחר זה, נתניהו הראה את עצמו צייתן וחכם מאוד כאשר בית המשפט העליון קבע שיש למחוק יישוב יהודי כזה או אחר. שלושת בתי מגרון ושלושים הדירות ברובע אולפנה, בבית-אל, פורקו והושמדו בהוראת שרה אהוד ברק; מבני מחוז דריינוף, עדיין בבית-אל, שנהרסו באתים ענקיים בהוראת שרו יעלון; הכפר עמונה, שנמחק לאחר גזרה שהוציא האלוף רוני נומה, בהוראת שרו ליברמן...

בכל המקרים הללו, הוא יכול היה להפעיל את הסיכון של שיבוש הסדר הציבורי, מצב המלחמה הקבוע שיסתכן ביצירת הרושם של האויב שממשלתנו פוגעת במדינה עבורו. הוא יכול היה להסכים עם השופטים מבלי להוציא את החלטתם לפועל כי היא לא הייתה ניתנת למימוש.

זה שנתניהו נועל אותם במלכודת משלהם. הם דורשים כבוד למה שהם מגדירים כחוק. נתניהו מתנהג כאילו הוא רואה בהם כנים ועומד בדרישות החוק האמור. השופטים יכולים רק להתמוגג מהמעט. שכן ברור שאין כאן שאלה של חוק, אלא של מאבק פוליטי על עתידה של יהודה ושומרון, כמחוז של ישראל או המדינה הערבית המי יודע כמה. כל פעם נתניהו בונה מחדש את היישוב ההרוס עוד קצת, אבל תמיד ביהודה ושומרון.

היום נתניהו נאבק על הישרדותו הפוליטית. עליו לא רק להקים את ממשלתו, אלא גם להחזיר לכנסת את מכתבי האצילות שלה.

איילת שקד

איילת שקד היא שרת המשפטים היוצאת, שנכנסה לתפקידה ב-14. האם סבלה אותה גורל כמו דניאל פרידמן, שצוטט לעיל, שנאלץ להתפטר בגלל שמעסיקו ראש הממשלה הפסיק לעבוד? 'בעל כוח? היא, בתורה, ניסתה לעשות רפורמה במערכת המשפט, והניצחון הגדול ביותר שלה היה בהכנסת, בפברואר 15, של שופטים שלא חושבים שאפשר או חייבים לשפוט הכל, כמו השופט החדש הזה של בית המשפט העליון, אלכס שטיין.[8], גם חביבה של שקד, המכירה רשמית בחופש התנועה של נבחרי ציבור בענייני חקיקה. עמית סגל[9], פרשן לענייני משפט, בין יתר עיתונאים מהערוץ השני, מברך על ניצחון מסוים לשקד, שמצליחה להביא חלקית את מרים נאור או אסתר חיות, כשהשנייה החליפה את הראשונה ב-2017 בראש בית המשפט העליון. אחרים מחשיבים את עבודתו כחלונות[10].

בארבע שנות כהונה, איילת שקד עשתה עבודה מסנוורת. אבל עלינו לקחת בחשבון את חוסר הביטחון של הכוח הדמוקרטי. טעויות טקטיות אילצו את שקד מלשכת הכנסת. מה שוות 4 השנים של שקד בממשלה, לעומת 30 הקריירה האקטיביסטית של ברק המותקן בנוחות ועמידה בראש בית הדין, שמותיר אחריו יורשים מהצד שלו שמונו אוטומטית?

Yeochoua Sultan ©

[1]  מדוע אהרון ברק ויתר על המרדף אחר רבין? לאחר מכן הסביר את סיבת ההימנעות: "הנחתי שרבין כבר ספג סנקציה כבדה מספיק בכך שנאלץ להתפטר מתפקידו. לא היה צורך להעניש אותו שוב". (קטע מתוך הפרק "בא תורו של רבין", מספרו של המאסטר יוסי דר, בספרו: אהרן ברק ושמחות כח הדין).

[2] ועדת כהן, על שם נשיא בית המשפט העליון דאז יצחק כהן. מנחם בגין, אז ראש הממשלה, מקבל על עצמו את הקמת ועדה זו, שתיפתח ב-1. חברי הוועדה הם נשיא בית המשפט הנ"ל, היועץ המשפטי לשעבר וכיום שופט בית המשפט האמור, אהרון ברק. , ואלוף המילואים יונה אפרת. מי שאחראי על גביית עדויות הוא לא סתם מישהו. שתיים מהן הן לא אחרות מאשר דורית בייניך ועדנה ארבל, הראשונה שבהן תחליף את אהרון ברק שיתפטר מתפקיד הנשיא ב-82, ותעמוד בראש בית המשפט העליון בין השנים 2006 ל-2006, לא בלי לעבור את התיבה פרקליט המדינה ( מ-2012 עד 89); והשני יהיה חלק מהקאסטה המאוד סגורה הזו של בית המשפט האמור מ-95 עד 2004 (וגם פרקליט המדינה מ-2014 עד 96).

עבודתה של ועדה זו לוקה בקפדנות ומקצועיות, למרות חבריה: שתי השופטות רוצות להגיע לביירות לגבות עדות ישירה, בסברה ובשתילה. אמיר דרורי, מפקד מרחב הצפון, מלווה אותם. אבל חסימה של צבא לבנון חוסמת את מעברם: אין עדויות של בעלי העניין העיקריים. אנו מנסים להסתפק בעדים רחוקים יותר, באמצעות פנייה לצלב האדום: idem. היא מסרבת לשלוח לשם את הצוות שלה, אבל היא עדיין מסכימה לספק מסמכים מסוימים. הוא נשאר הכתב של הניו יורק טיימס, אבל הכל אותו דבר: העיתון חושש מתקדים שיחייב את שליחיו המיוחדים להעיד במקומות אחרים. עם זאת, אנחנו מצליחים לחקור את מנהיג הפלנגות. מסקנת הדו"ח שפורסמה ב-7 בפברואר. 83 לא מאפשר לערב את האחריות הישירה של צה"ל, אך סבורים שחלק מקציניו ידעו מה קורה מבלי להסתבך בהפרדת הלוחמים. שווה קצת התפטרות.

[3] לא נדיר לשמוע בחדשות הטלוויזיה או הרדיו את התפנית: "על המדינה להחזיר את תשובתה לבית המשפט העליון".

[4] הערת אגב בעברית.

[5]  ויקיפדיה: המהפכה החוקתית. תיק בנק מזרחי.

[6] ויקיפדיה: הוועדה למינוי שופטים. הוועדה לבחירת שופטים. . ראו גם: נשיאת בית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון

[7] https://www.inn.co.il/News/News.aspx/282355

[8]  המהפכה הדמוקרטית של אלכס שטיין, במדיה האינטרנטית מידה, מאת זאב לק, 24

[9] https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/865/905.html על הניצחון של שקד על המגרש.

[10] כתבה של העיתונאי משה איפרגן: המהפכה שלא קרתה: איילת שקד צוחקת על כולכם.