כבר יותר מחודש שצרפת עוברת משבר שאין שני לו מאז 1968: משבר כלכלי, חברתי, מוסרי ופוליטי! למשבר הזה שלא פוליטיקאים, לא איגודים, לא סוציולוגים ואפילו התקשורת לא ראתה מגיע יש שם: האפודים הצהובים!

במשך חודש אנו רואים התגייסות חסרת תקדים בשטחים.

בכל מקום בצרפת, בכבישים ובכיכרות, אלפי צרפתים מתגייסים ומפגינים לדרוש יותר צדק חברתי ויותר דמוקרטיה. הם אינם מפוקחים על ידי איגודי עובדים או על ידי מפלגות פוליטיות ומגיעים מרקע מגוון מאוד, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה סוציולוגית. הם חקלאים, בעלי מלאכה, שכירים, עובדי מדינה, גמלאים, יזמים קטנים, הם באים מימין, משמאל ומהמרכז, וכולם דורשים צעדים חברתיים ופוליטיים רבים. עם זאת, מכל הדרישות הללו עולה כמה דרישות נפוצות: הורדת מסים (בעיקר על אנרגיה), רווח בכוח קנייה והרצון להקים דמוקרטיה ייצוגית אמיתית.

תופעה ייחודית, תנועת האפודים הצהובים מתאפיינת בכך שלכל הצרפתים הללו יש תחושה עמוקה שהם מיוצגים לא על ידי נציגיהם הנבחרים, לא על ידי האיגודים שלהם, ואפילו לא על ידי הגופים המורכבים. כתוצאה מכך, הדיאלוג עם הרשויות רחוק מלהיות קל.

רחוק מלהיות ביטוי של חוסר שביעות רצון או מרד, ההתגייסות שלהם היא התקוממות של ממש נגד ההתמוטטות החברתית שפוקדת את ארצנו כבר יותר מארבעים שנה.

אבל איך לתפוס ולאפיין את ההתמוטטות החברתית הזו שהם מגנים?

ההתמוטטות החברתית הזו היא מערכת שיצרה שיעור אבטלה של יותר מ-10%, עם יחס של קרוב ל-20% בקרב צעירים. אבטלה המונית, שעם הזמן נראתה כרוע בלתי נמנע, אפילו כשהדנית, האנגלית, הגרמנית, האוסטרית שלנו וכו'. מצאו את דרכם חזרה לתעסוקה מלאה. אז, הם תוהים, למה אנחנו לא יכולים?

האבטלה הזו היא דרמה שמכניסה מיליוני צרפתים לסיוע ולאי סדר עם תחושה עמוקה של היותם אזרחים סוג ב', אזרחים נעזרים ואזרחים גרועים יותר החדורים בתחושה הנוראה של חסרי תועלת להליכה הטובה של החברה.

במהלך השנים, הטינה המצטברת, הדרמות המשפחתיות והחברתיות, הקשיים הכלכליים, הסבל ותחושת הירידה בדרגה חפרו שברים חברתיים עמוקים יותר ויותר. שברים חברתיים, שכבר הוקע על ידי ז'אק שיראק ב-1995!

הנזק החברתי הוא גם 150 הצעירים שעוזבים את לימודיהם מדי שנה ללא דיפלומה, מבלי שהתגלו כשרונותיהם. הצעירים הללו, לרוב ללא תקווה, שנאבקים להתעופף ולמצוא את מקומם בחברה שבה הצמא לצריכה הוא גם בולימי וגם מחוץ להישג ידם. חברה שבה המראה הרודני זועק את הריקנות של חברה שתרצה "להרדים אותם" עם סובסידיות ועל ידי ייצור כל מיני התמכרויות ותעתועים!

נזק חברתי הוא השיתוק שנגרם על ידי בירוקרטיה שהתערבה יותר ויותר במפעלים ציבוריים ופרטיים כאחד. ואשר מרוב כבדות, איטיות, בורות חיים כלכליים מאט חידושים ופיתוחים תוך סיכון של סיכון התפתחותן ולעיתים אף הישרדותן של חברות. כל המכשולים הללו עושים כל ניסיון ליזמות ותורמים להתרוששות בעלי המלאכה ויזמים קטנים.

נזק חברתי מתבשל גם בגירעון ובחוב הביטוח הלאומי של צרפת, הנובעים ממנטליות שבמרכזה טווח קצר, מתחמק מאחריותה מול העתיד.

הנזק החברתי הוא החקלאים, בעלי המלאכה, השכירים, עובדי המדינה, הגמלאים, היזמים הקטנים, עם האפודים הצהובים, שזועקים את סבלם על כך שהם לא יכולים לחיות מעבודתם, שחווים את ההשפלה שבעבודה אך אינם מסוגלים לפרנס. הצרכים של ילדיהם, שחוששים לראות את ילדיהם חיים אפילו פחות טוב מהם!

לבסוף, התמוטטות חברתית היא פיצוח החברה, הפיצול שלה בין קהילות שחיות זו לצד זו, או אפילו, כפי שאומר ז'רארד קולומב, פנים אל פנים.

הנזק החברתי הוא כאשר הצרפתים כבר אינם יוצרים אנשים, כאשר הצרפתים אינם חולקים עוד את המשותף להם, כאשר הצרפתים אינם רואים עוד פרויקט משותף, כאשר הדרך לתקווה אינה מתגלה עוד. , כאשר "הסיפור הלאומי" כבר לא הגיוני והסיפור הזה כבר לא מדבר אל הנוער של ארצנו!

אבל יותר מזה, הנזק החברתי הוא החקלאים, בעלי המלאכה, השכירים, עובדי המדינה, הגמלאים, היזמים הקטנים שמרגישים בזים ומיושנים על ידי מי שלוקחים את עצמם לאליטות! זוהי גם העובדה שלפיהם מתייחסים כ"קבצנים שהם כלום"!

כן, הזלזול הזה בקאסטות, מצער והרסני, הוא מנוע של כעס שאין אנו חושדים בכוחו ובהיקף שלו!

אז מה אפשר לעשות כדי לשים קץ לכעס הזה ולמרד הזה?

או להניח את ההתמוטטות החברתית הזו ולשבור אותה בכוח, מה שרומז על שבירה מוחלטת בתוך העם של צרפת, או לנהל משא ומתן מחודש על הסכם חברתי חדש, לא בנוי על שוויון אלא על שוויון וצדק חברתי.

ההסכם החברתי הומשג על ידי ז'אן ז'אק רוסו שכינה אותו "חוזה חברתי".

רוסו קובע שארגון חברתי "צודק" נשען על א הסכם המבטיח שוויון וחופש בין כל האזרחים. הסכם זה נכרת בין כל המשתתפים, כלומר מערך האזרחים הממצה.

בהסכם החברתי, כל אחד מוותר על החופש הטבעי שלו כדי לזכות בחופש אזרחי.

ריבונות עממית היא העיקרון הבסיסי של האמנה החברתית, היא נמצאת בלב הפרויקט שלו.

אי-החלוקה של ריבונות זו היא עיקרון יסוד נוסף, שלפיו יש להבין כי כוחו של הריבון (רוסו משתמש במונח זה כדי לציין את העם הריבוני) אינו יכול להתחלק והוא אינו יכול להפריד את עצמו ממנו למען עניין מסוים, משום שהפרטי. האינטרס מנוגד לחיפוש אחר האינטרס הכללי, המטרה היחידה של האמנה החברתית.

את האמנה החברתית הזו, רוסו רואה בו עוקב אחר מצב הטבע בו שולט זכותו של החזק ביותר. מבחינתו, זכותו של החזק ביותר אינה יכולה להיות עיקרון מנחה של חברה כי היא אינה מתיישבת עם האינטרס הכללי, ולכן עם האמנה החברתית: « החזק ביותר לעולם אינו חזק מספיק כדי להיות תמיד האדון, אם הוא לא יהפוך את כוחו לזכות וציות לחובה. »

פירוק האמנה החברתית היא חזרה למצב הטבע, פרימיטיבי, פרה-חברתי, "רודני והבל".

חברה שתפר את האמנה החברתית שלה כבר לא תהיה חברה... היא כבר לא תהיה צרפת!

אז כן ! כשהעשירים מתעשרים והעניים נעשים עניים יותר! כאשר "העם הריבוני" אינו מגן יותר ואינו מפיץ עוד את התקווה לחיים טובים יותר, כאשר הוא אינו מבטיח שהמצב הרעוע הגדול ביותר לא יפגע ב"אנשים הקטנים", זו של המושפל, הנשכח, המושמץ, האחד. מי סובל ומי שאינו יכול יותר להאכיל את משפחתו, כאשר טכנוקרטים מחליפים את תנופת הלב והתשוקה, אז כן, "הברית החברתית" נפרצה והדלת פתוחה לכל כעס!

אין צורך לגרום להאמין בשוויון כי הוא לא קיים! הנכים לעולם לא יהיו שווים ללא נכים, ללא בוגר לעולם לא יהיו היתרונות של בוגר, המשכילים לעולם לא ייתפסו כמי שלא, העשיר אינו שווה לעניים. .אי השוויון האלה קיימים וזה אוטופי להאמין שאנחנו יכולים למחוק אותם, אבל אנחנו יכולים לתקן אותם על ידי הדגשת השוויון!

הגיע הזמן ליצור מחדש את צרפת, להחזיר את האהבה לאנשים, לגרום להם להרגיש את הסבל של כולם כאשר חלקם סובלים!

לבסוף, כקונפדרציה של יהודי צרפת וידידי ישראל, לא נוכל לסיים בלי להזכיר את ההפרזה של כמה מנהיגי קהילה, שמסיבות שכולם יודעים, החלו לבזות, להשמיץ ולירוק על האפודים הצהובים, על הסבל הזה שהם. אינם מסוגלים להבין.

היהדות תמיד הייתה ונשארה פילוסופיה של אהבה ושיתוף. בתקופה שבה אנו חוגגים את חג המולד ואת האנוקה, כאשר אנו אוספים כספים עבור העניים ביותר בקהילה שלנו (צדקה), כיצד יכולנו להיות חסרי רגישות לסבל ולמחסור של חלק מבני עמנו? יהודים או לא יהודים, כולנו בסולידריות והסבל של חלק מעמנו הוא הסבל שלנו.

בעוד ראשי הקהילה הללו מדברים בעד עצמם אם ירצו, יהי רצון שהם יגנו על הבלתי ניתן להגנתו, אך נא לא לדבר בשם עמנו, בשם קהילתנו וידידי ישראל, שליבם פועם יחד עם כל בני ארצנו יהיו אשר יהיו. דת או מוצא וחולקים את אורח החיים של תושבי צרפת.

סולידריות אנחנו עם כל הסובלים במדינה שלנו!

כן, הגיע הזמן לבנות מחדש את צרפת, להחזיר את האהבה לאנשים, לגרום להם להרגיש שהסבל של חלקם הוא הסבל של כולם!

בערב חג המולד והשנה החדשה, נאחל לאנשים שלנו בריאות, שגשוג, תאחל להם לחיות בשלום גם בחוץ וגם בפנים!

הבה נאחל לו לחיות מאוחד ושליו על ידי חידוש ההסכם החברתי שלנו למען האינטרס המובן היטב של כולם!

בואו נקווה שהשליטים שלנו יבינו וישלבו בממשל שלהם את המשפט הזה של אחד ממנהלי משאבי האנוש הגדולים בהולנד "להוביל בלי להטיל ולא להטיל בלי להוביל" כך שפרויקט צרפת הוא הפרויקט של כולם!

ושהם זוכרים את המשפט הזה של רוסו: « החזק ביותר לעולם אינו חזק מספיק כדי להיות תמיד האדון, אם הוא לא יהפוך את כוחו לזכות וציות לחובה. »

כן, בין נזק חברתי לאמנה חברתית, נצטרך לבחור!

ריצ'רד סי אביטבול
הנשיא