ניתוח – במפרץ כמו באסיה ובאפריקה, מדינות הדרום רוצות להגביר את השפעתן.מקור: מעצמות הביניים האלה שמסרבות ליישר קו עם ארצות הברית או סין
במשך כמה שנים, הנסיגה האמריקאית ונסיגת העולם המערבי דוחפות את הדיפלומטים של הדרום שרוצים להשפיע יותר בעניינים בינלאומיים. באיחוד האמירויות הערביות, כמו במקומות אחרים במפרץ, במזרח התיכון, באסיה או באפריקה, הנטייה הזו לשנות את הבריתות שלה כדי לאזן אותן מחדש, החריפה מאז הפלישה הרוסית ב-24 בפברואר. "עם המלחמה הרוסית-אוקראינית אבל גם בסכסוך סין-ארצות הברית, בחרנו באיזון", סיכם במשפט אחד אנואר גרגש, "הנשיקות של המזרח התיכון", היועץ הדיפלומטי נשיא האמירויות מוחמד בן זאיד (MBZ), בוועידת המדיניות העולמית (WPC) שאורגנה על ידי איפרי באבו דאבי. כלומר, באופן קונקרטי, התרחקות מהמדיניות הסינית והרוסית של הבית הלבן.
היחסים בין וושינגטון לאבו דאבי התפוררו מאז שברק אובמה, זה שהחליט על הציר האסייתי של אמריקה, אבל גם זה שנטש את בעל הברית המצרי מובארק, ויתר על אכיפת הקו האדום שלו לגבי נשק כימי בסוריה ב-2013, ביצע את ארצו. בשנת 2015 להסכם הגרעין האיראני, JCPOA, לא כשיר למנוע פצצה איראנית. איחוד האמירויות הערביות אינן היחידות באזור שרוצות להשתחרר מבעל הברית האמריקני העוצמתי, בעידוד ירידת המתיחות במפרץ, הסכמי אברהם עם ישראל והפוגה בתימן. הקשרים נחלשו גם בין אמריקה וסעודיה מאז רצח העיתונאי ג'מאל חשוגי. "לארצות הברית יש גישה קלילה יותר ומבולבלת יותר באזור. האותות שהם שולחים הם מעורפלים. אנחנו לא יודעים מה הם רוצים. הבלבול הזה דוחף את האזור לפעול ולקבל החלטות ריבוניות כדי להגן על האינטרסים שלו., מסביר עבדולעזיז עותמאן סאגר, נשיא צוות החשיבה הסעודי, מרכז המחקר של המפרץ, בוועידת אבו דאבי.
פחות אמריקה, אבל יותר סין. "בתוך קצת פחות מחמש שנים, איחוד האמירויות הערביות האיצה את התקרבותה לסין של שי ג'ינפינג והפכה למדינת המפרץ הראשונה שמצאה את עצמה בלב היריבות בין בייג'ינג לוושינגטון"., מציין המומחה ז'אן-לופ סמאן בהערה לאיפרי. ביולי 2018, ביקורו של נשיא סין באבו דאבי היה הזדמנות להקים א "שותפות אסטרטגית גלובלית" בין שתי המדינות ונותנים תוכן למפנה האסייתי של האמירויות. כמובן, איחוד האמירויות הערביות, שהציבה את עצמה בגזרה האמריקאית מאז הקמתה ב-1971, עדיין מחויבת להסכמי הגנה עם ארצות הברית. אבל אבו דאבי רוצה להימנע מהדו-קוטביות שנכפתה על ידי היריבות הסינית-אמריקאית במפרץ הפרסי. "סין לא תחליף את ארה"ב, אבל האמירויות לא רוצות להיקלע לסכסוך בין וושינגטון לבייג'ינג. עבור מדינה ממוצעת כמונו, אי אפשר לבחור קטגורית בין שני הענקים הללו. אנחנו לא רוצים להיות הדשא מתחת לפיל"., אומר בכיר באמירויות.
סוף בריתות הגוש והגלובליזציה העולמית?
האם זה יכול להיות הסוף של בריתות הגוש והגלובליזציה הגלובלית, שנדחו על ידי הפרטיזנים של אי-התאגדות חדשה? כפי שסיכם הנסיך פייסל בן פרחאן אל-סעוד, שר החוץ הסעודי, בוועידת המדיניות העולמית, "מדינות באזור רוצות לשחק תפקיד גדול יותר ולהשתתף בשיחה העולמית", בוחרים את הבריתות שלהם לפי האינטרסים שלהם. תפסיק לסתור אותם. הם לא היחידים.
הודו עושה את אותו הדבר כשהיא כורכת את עצמה עם ארצות הברית תוך שהיא מסרבת לגנות את התוקפנות הרוסית באוקראינה. באופן דומה טורקיה, שמשחקת גם במחנה נאט"ו וגם בזה של ולדימיר פוטין. "אין יותר יישור עולמי", מסכם את Mayankote Keath Narayanan, יועצו לשעבר של ראש ממשלת הודו. ארצו, כמו אינדונזיה ודרום מזרח אסיה, מגנה על גישה "ריבוי יישור" במדיניות חוץ ומסרב לבחור בין ארצות הברית לסין. איך הוא מהסס לבחור בין אוקראינה לרוסיה. "אני יודע שהסכסוך באוקראינה מעסיק חשיבה אסטרטגית באירופה, אבל הסכסוך הפוטנציאלי בהודו-פסיפיק חשוב יותר", השופט Mayankote Kelat Narayanan. כך גם במזרח התיכון, במדינות המנסות לקחת את גורלן בידיהן בין ההשפעות הזרות השונות. "המדינות האלה אינן אנטי-רוסיות. רבים מהם מביטים בסין בהערצה. הם לא רוצים ליישר קו עם מערביים"., מסכם את הסנאטור המצרי מונה מכרם-עביד.
השאננות מול רוסיה של ולדימיר פוטין ברורה עוד יותר במדינות אפריקה, שנאבקות, כמו מוסקבה, לשנות את הסדר הבינלאומי ולסיים את השליטה המערבית. הפלישה הרוסית לאוקראינה אף העצימה בעקיפין את הרגשות האנטי-אירופיים והאנטי-אמריקאיים בכמה מדינות. בפלטפורמת ה-WPC מתלוננים גורמים אפריקאים על כך שהם לא יכולים עוד לקנות נשק ממערביים מאז תחילת המלחמה באוקראינה, שמבצעת קניבליזציה של מניות. "אם 10% מהסיוע לאוקראינה היו מוקדשים לסיוע לסאהל, היינו יכולים לפתור את סוגיית חוסר היציבות", שופט אחד מהם. במבט מאפריקה, הטרור החודר לסאהל ולמערב היבשת מדאיג יותר מהמלחמה בין אוקראינה לרוסיה. הוא גם מזין טינה נגד המערב ובמיוחד נגד צרפת, המניע העיקרי של ההתערבות הצבאית נגד לוב של קדאפי ב-2011. "האפריקאים מודאגים בעיקר ממצבם הכלכלי ומעליית הטרור. בניגוד למה שחושבים האירופים, התרחבות הטרור לא נובעת מאי-כשירות של ממשלות מקומיות, אלא מערעור היציבות של לוב ב-2011"., הוא ממשיך. בפורומים החדשים האלה נראה שאירופה היא הבטן הרכה של ההיסטוריה. והמערב, כוח גדול בנסיגה.
